In the Arms of Death

הפאנטום צוחק ממרתפי האופרה, מעביר את אצבעותיו על הפנים השרופות, אם אני לא אהיה כמוכם, אז אתם לפחות תהיו כמוני, והוא מוציא את קופסת הגפרורים מן השידה. אני הולך לשרוף את כולכם, אני הולך להבעיר, כדי שתרגישו יום אחד מה זה להיות בנעליו של הפאנטום, אתם תצעקו, תקראו לי להפסיק, אבל אני פשוט אביט בכם ואצחק כמו פסיכי, והרי מה זה באמת משנה, הרי זה מה שתמיד חשבתם שאני, משוגע, מוקצה, הייתי השעיר לעזעאזל שלכם כל השנים האלו, האסלה שאתם יכולים לחרבן לתוכה את כל החרא שלכם, את הבטחון העצמי הנמוך, את הדחפים המיניים המודחקים, אז הנה, תמשיכו לחרבן בתוכי, זה קצת יותר קשה שאתם עסוקים בלצרוח ולהתאדות לעשן שחור. וגלים, גלים של מה שהיה פעם עוד בן אנוש, בהמתי יותר מכל בהמה, שחור יותר מן המוות. הן מתפזרים באוויר, מחניקים בגרון, ככה זה כשנושמים את תמציתו של המין האנושי. אני מעכל לאט לאט את העשן הזה, מרגיש את גרגירי התעודות המפגרות,אלו שמתיימרות לאמר משהו על האישיות של האדם, הדפים האלו מדברים, כי רק הם יכולים לסנגר עליו, אם היו נותנים לטבע לשפוט הוא כבר היה גוזר עליו כסא חשמלי. גם את החשיבות העצמית של האדם אני טועם, המר שהוא אומר לעצמו שמתוק כל כך, אני מקיא את זה לשלוליות מסריחות, מרחם על עצמי שאני גם צריך לנקות את זה, את האדם האמיתי שמתחת לבגדים